החלטה בתיק עמ"ת 19823-10-11

רקע

כנגד העוררים הוגש בבית משפט השלום כתב אישום בגין עבירות של:

1.         פציעה בנסיבות מחמירות - לפי 334 בצירוף ס' 335 (א) (1) (2) לחוק העונשין,            התשל"ז - 1977 (להלן: "החוק").

2.         תקיפה הגורמת חבלה של ממש בנסיבות מחמירות - עברה לפי ס' 380 ו- 382 (א) לחוק.

3.         הדחה בחקירה בנסיבות מחמירות - עבירה לפי ס' 245 (א) בצירוף ס' 249 א' (1) לחוק.

לגבי העורר 1 נכלל גם אישום של הדחה בחקירה - לפי ס' 245 (א) לחוק וכן שיבוש מהלכי        משפט - לפי ס' 244 לחוק.

עובדות האישום הראשון הנוגעות לתקיפה, מלמדות לכאורה כי העוררים שחשדו במתלונן כמעורב בהשלכת רימון הלם על בית העורר 1, תקפו אותו כשהם מצוידים באלות, הפילו אותו ארצה, היכו אותו באלות בפניו ובכל חלקי גופו, דרשו ממנו להודות בהשלכת הרימון, איימו עליו שלא יתלונן במשטרה ובאופן זה גרמו לו לחבלות של ממש.

באשר לעורר 1 ולעבירות ההדחה והשיבוש, נאמר כי העורר 1 אמר לאדם נוסף שהיה מעורב באירוע כי יעיד שהוא לא היה במקום התקיפה ולא ראה שם את העורר 1.

לאחר הליכים שונים שכללו עררים לבית משפט זה ואף ערר אחד לבית המשפט העליון, שוחררו העוררים לחלופת מעצר מחוץ לכפרם (כפר עיילבון), כאשר הוטל עליהם מעצר בית חלקי בשעות הלילה והותר להם לצאת לעבודה.

החלטה אחרונה בעניינם ניתנה ביום 18/09/11 על ידי בית משפט קמא (כב' הש' לילי י. גופר) ובה הקלה את תנאי מעצר הבית, באופן שלעורר 1 הותר לצאת לעבודה בימי שני - שבת בשעות היום, בפרויקטים של אחיו בתחום המועצה המקומית טובא זנגריה או בתחום העיר סחנין, תוך שנקבעו גם תנאי ערובה כספיים ואחרים.

באשר לעורר 2, הותר לו לצאת ממעצר הבית בימים ראשון - שישי, בין השעות 06.30-19.30 לצורך עבודה בפנצ'ריה של אחיו בקצרין וגם זאת תוך קביעת תנאי ערובה ופיקוח, לרבות ערבויות צד ג'.

על אף שבאותו הליך אחרון נתבקש בית משפט קמא במסגרת עיון חוזר להתיר לעוררים לחזור לביתם בכפר עילבון, ולבטל את כל תנאי השחרור, לא נענה בית משפט קמא לבקשה זו, אלא כאמור אך הקל באופן שהתיר יציאה לעבודה.

מכאן הערר שבפניי.

טענות ב"כ העוררים

בכתב הערר סרק ב"כ העוררים באריכות את ההליכים הקודמים וטען כי בית משפט קמא טעה משדחה את הבקשה לביטול התנאים המגבילים ובעיקר תנאי ההרחקה מבית מגוריהם. לטענתו, בית המשפט המחוזי (כב' הש' הלמן בעמ"ת 40634/07/11), בחן את אפשרות החזרתם לכפר עילבון, הכריע בעניין וקבע חד משמעית שעניין זה יבחן לאחר הגשת תסקירי מעצר.

לטענת ב"כ העוררים, התסקירים הוגשו והם מפרטים את הנדרש פירוט, לרבות רמת סיכון נמוכה הנשקפת מן העוררים ועל כן יש הצדקה להחזרתם לבתיהם.

לטענת ב"כ העוררים ובאשר לעורר 1, שירות המבחן רק התלבט והתקשה להמליץ חד משמעית על החזרתו לכפר עילבון מחשש לסיכון כלפי העורר ולא מצידו כלפי אחרים.

באשר לעורר 2, נקבע כי רמת הסיכון להישנות מעשים דומים מצידו היא נמוכה ורק נקבע כי בהעדר הסכם סולחה, קשה לשלול אפשרות לפריצת גבולות כלשהו כלפי הצד השני (משפחת המתלונן).

על כן, היה מקום להורות על החזרת העוררים לבתיהם, שכן לא ראוי להענישם בשל כך שנשקף סיכון להם מצד אחרים, שעה שלא נשקף סיכון לאחרים מהם.